<h1>תשב"ץ סימן תקי"ג</h1>
<h2>דף לא:</h2>
הר"ם ז"ל רגיל לפסוק שאם אדם תובע את חבירו לדין וחבירו מסרב לירד עמו לדין או שצריך לעשות לו צווי בית דין שעל הנתבע לפרוע כל ההוצאות שהוציא מיום שכתבו עליו סרבנות. או אם הנתבע אלם כל כך שאין רשאין ב"ד לכתוב עליו סרבנות מ"מ חייב לפרוע יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר רבנים גיזומים כגון אם לא תעשה לפלוני דין נכתב עליך מרורות. ומביא ראיה מפרק בתרא דב"ק (דף קי"ב) שליח דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לאזמוני אבל לכתוב עליו פתיחא לא משום דבעי למיתב אגר פתיחא אלמא אע"ג שקשה לו שכותבין עליו סרבנות (כי פתיחא הוא ענייני נדוי) אעפ"כ צריך לפרוע השכר כיון שלא רצה לעשות צווי ב"ד בענין אחר אם כן כמו כן צריך לפרוע יציאותיו שהוציא על פי ב"ד מאותו יום שלא רצה לעשות צווי ב"ד. הג"ה מיהו לא ראינו שום מעשה בזה לחייב שום יציאה עכ"ל.
